במאמר הזה אני מתייחסת בעיקר לשיפוט וביקורת המופנים כלפי עצמנו אם אנחנו בשיפוטיות כלפי עצמנו, אנחנו לא באמת בקבלה. שיפוט וביקורת עצמית נחשבים לתסמינים פוסט טראומטיים, אך הם נמצאים גם אצל אוכלוסייה שלא נפגעה (כמו כל דבר, אצלנו מתמודדי פוסט טראומה הם נחווים ביתר שאת) אתחיל מכך, ששיפוט וביקורת הם לאו דווקא רעים, במיוחד כשהם במינון נמוך. אנחנו בנויים ככה שכל אירוע שמגיע לפתחנו- המוח ימהר לקטלג אותו לפי אירועי עבר שדומים לו. וכך יוצא שהמוח שלנו יפרש כל אירוע כטוב או רע, נכון או לא נכון. זו דרכו של המוח, להכניס דברים לתבניות כדי לשמור על סדר. כולנו שונים זה מזה, וכל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שהוא מרכיב. השיפוט והביקורת שאנו חווים לעתים בכלל נובעת מקולות שיפוטיים ששמענו בילדותינו- מההורים, מהחברים, מהדמויות המחנכות וכו.. יש אנשים שגדלים במשפחות בהן יותר ביקרו אותם מאשר אמרו להם מילים טובות וכך השיפוט והביקורת הפכו להיות חלק מהם. קולות ששמענו מבחוץ, כולל אמונות של אנשים אחרים שגידלו אותנו, בשלב מסוים הופכים להיות הקולות שלנו, ואנחנו הופכים שיפוטיים וביקורתיים, כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי המציאות. (מעבר לזה, פוסט טראומה מורכבת מיסודה דורסת את הערך העצמי של המתמודד, וכך, מתוך חוסר ערך עצמי עולה הנטייה להיות ביקורתי ולא אוהד, כלפי העולם ובעיקר כלפי עצמנו) שיפוטיות מייצגת תודעה צרה וראיה חד צדדית של המציאות.. קצת כמו סוס עם רסן שרואה רק חלק מהתמונה. וכך יוצא שבמקרים רבים אנחנו מתמקדים בפגמים במקום ביופי. מה שמתמקדים בו גדל! אז ככל שנהיה יותר ביקורתיים רק נגדיל בנו את החלקים שאותם אנחנו מבקרים חשוב לדעת- לביקורת יש גם צד שיכול להזיק ולהרוס ויש לה גם צד שיכול להיטיב והועיל. הצד המיטיב שלה יכול לשפר, לשכלל, ליעל ולקדם את עצמנו ואת החיים. הביקורת, כשהיא במידה, יכולה להצביע על יכולת ראיה בהירה של הדברים ורצון פנימי להיטיב עם החיים ועם עצמנו - לשפר, לשכלל ולייעל תהליכים. זה נקרא ביקורת בונה, ועל זה אני לא מדברת פה במאמר. הצד ההרסני של הביקורת נוטה לפגוע במערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת ומייצר מציאות פנימית תוקפנית, רוויית מתח, כאב ומצוקה. הביקורת יכולה - להרחיק אותנו מעצמנו וגם מאחרים לבנות מערכות יחסים שיש בהן התנגדות, מאבק והתגוננות לגרום לנו לפעול באופן שאינו מכבד את מי שאנחנו או את האחר להשקיע הרבה אנרגיה ומאמץ במקומות לא מדוייקים לפגוע בשמחת החיים שלנו ושל האחרים ביקורת עשויה להוליד גם רגשות קשים - פחד, אשמה ובושה. אנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידי הרגשות הללו שמרחיקים אותנו מעצמנו ובעיקר מרחיקים אותנו מלחיות את החיים באהבה עצמית ובשמחה כשהביקורת שלנו מופנית לאנשים אחרים היא גורמת להם להרגיש מאויימים, כך שאנחנו מחבלים גם במערכות היחסים שלנו הביקורת והשיפוטיות שלנו מצמצים אותנו, פוגעים בנו ומחבלים במערכות היחסים שלנו אני מדמה את הביקורת העצמית שלנו כפטיש 5 קילו. כל פעם שאנחנו מבקרים את עצמנו אנחנו בעצם מנחיתים פטיש 5 קילו על הראש שלנו. כמה נעים זה יכול להיות, שיש לנו פטיש פנימי כזה? אז איך מורידים את מפלס השיפוטיות והביקורתיות? הדרך הכי טובה שאני מכירה להתמודד עם ביקורתיות יתר היא חמלה חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר או של עצמי. התחושה מלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מהסבל של האחר, או של עצמי חמלה היא אחד מהרגשות החיוביים שעוזרים בריפוי. בשביל שיתרחש ריפוי, אנחנו צריכים לתת מקום לחמלה. לחמול חלק ממני (רגש, התנהגות, דפוס) זה לא אומר שאני חייבת לאהוב את אותו דפוס/חלק, אבל זה כן אומר שאני מקבלת אותו ומכירה בזה שהוא חלק ממני. ושיש לו סיבה. חמלה היא ההפך משיפוט עצמי ומביקורת. כשאנו חומלים אנו משדרים מסרים כגון: "אני סומכת עליך, יש לך את הכוח להתמודד עם מה שבחרת, אני כאן על מנת לתת יד היכן שיש צורך, יהיה בסדר, שום דבר לא נשאר ככה לנצח" וכדומה.

רשימת "עשה ואל תעשה" כשאתה נתקל במתמודד עם פוסט טראומה/טראומה מורכבת המאמר נכתב כשירות לציבור וכחלק מפועלי להעלאת מודעות לפוסט טראומה מורכבת. לצורך כתיבתו, נעזרתי בחברי קהילת הפוסט טראומה שאני מנהלת. החברים התבקשו לענות על השאלה הזאת, לפי 3 קטגריות- מה לעולם אל תעשו/ תגידו למתמודדי פוסט טראומה/ טראומה מורכבת, ואיך כן מומלץ לפעול? במקומות העבודה/ לימודים בזמן התקף חרדה/ זעם/ התקף דיסוציאטיבי (ניתוק) במרחב הציבורי בדייט או מפגש חברתי ואלו התשובות שקבלתי. ככה זה נכתב, לא נגעתי (רק ערכתי) באופן כללי, לשלושת הקטגריות- הבנה. ספייס. שקט. אפס שיפוטיות. נוכחות, בלי עצות אם לא התבקשתם. יחס עדין ודיבור מכבד. אני מאוד רגישה לטונים ולמה שאפילו במעט יכול להוות חוסר כבוד וזלזול. אה. ולא לגעת בי בלי רשות! לשאול מה יכול לעזור. כל אחד שונה וצריך משהו שונה. לבדוק איתנו. להאמין בנו להיות שם איתנו. נוכחים. לא להיבהל, לא לשפוט. פשוט לתת הכלה ואהבה אם אפשר. בכל אחד המצבים לא לחבק (גם חברה טובה!) בהפתעה מאחורה (אתם עלולים למצוא את עצמכם עם סדק בצלע) אני חושבת שזה מורכב, אין דברים ברורים... לכל אחד יש את הטריגרים שלו.. לדוגמא בניתוק חלק רוצים שיקרקעו אותם ויחזירו אותם וחלק ממש לא.. (אפילו אצלי בתוכי יש זהויות שונות שרוצות דברים שונים באותם מצבים) לא להמעיט בחשיבות או ברצינות המצב: הימנעו מאמירות כמו "זה לא כזה ביג דיל" או "תתגבר על זה". חשוב להיות תומכים ומבינים. במקומות העבודה: לא להתייחס לשגיאות או לתפוקה ירודה כמחסור במוטיבציה: לפעמים ישנם ימים קשים יותר מימים אחרים, והעובד עשוי להזדקק לגמישות ולתמיכה. לא לחשוף את המידע האישי של העובד: אם העובד שיתף מידע אישי, יש לכבד את פרטיותו ולא לחשוף זאת לאחרים במקום העבודה. לא לצפות לזמינות מוחלטת: אל תצפו שהעובד יהיה זמין 24/7 או יענה על מיילים והודעות מחוץ לשעות העבודה, במיוחד אם הוא זקוק לזמן מנוחה ושיקום. לא להתעלם מתסמינים או בקשות להתאמות: אם העובד מבקש תנאים מיוחדים, כמו שעות עבודה גמישות או סביבת עבודה שקטה יותר, יש להקשיב ולהתחשב בכך. לא להניח שכולם מתמודדים אותו הדבר: כל מתמודד עם פוסט טראומה חווה את המצב בצורה ייחודית, ולכן יש להימנע מהשוואות לאחרים. מה שעולה לי כרגע במחשבות וזה בעיניי תקף לא רק לפוסט טראומה מורכבת אלא גם למוגבלויות פיזיות -או כמו במקרה שלי הצירוף של השניים: אל תחליטו במקומי מה אני מסוגלת לעשות ומה לא - תשאלו אותי . אם אני חושבת שאני יכולה לעשות משהו תנו לי לנסות גם אם אתם בדעה שאני לא מסוגלת. לפעמים זה רק עניין של למצוא דרך שונה ממה שאדם ללא מוגבלות היה עושה את אותה משימה . במקום עבודה הייתי מצפה לעדינות אם יש צורך בביקורת. מצפה להכלה מסויימת לאיחורים בגלל שלפעמים מתנתקת בגלל לחץ (במיוחד לפני דברים כאלו) לעזור בעדינות במקום העבודה אם הבנאדם לא מסתדר כעבור זמן מסויים, לנסות לשלב חברתית. להבין אם אני נלחץ ממצבים מסויימים.. שמירה על פרטיות. לשאול "מה את צריכה?" או "מה קשה לך", "מה יקל עליך"? לשים לב מאד שאין ניצול של הבנאדם ע"י אחרים בגלל שרגישות/ קושי מתפרש כחולשה- מקום מאד נוח לבריונות/ לדפוק במשמרות. קחו בחשבון שיש לי פוסט טראומה עקב שבי בכת. כתוצאה מזה יש לי חרדה מגורמי סמכות אז אל תנחיתו עליי פקודות - אתם רוצים שאעשה משהו - תבקשו בצורה עדינה. אם אתם רוצים לשנות משהו בנהלים אל תיידעו אותי מעכשיו לעכשיו אלא תנו לי זמן לעכל את השינוי. אני מומחית מניסיון חיים וככזו אני מצפה שיתייחסו אליי ברצינות ובכבוד- ופירושו של דבר שלא יצפו ממני לדוגמה לתת הרצאה 'בהתנדבות'. זכותי להתנדב במקום שבו אני בוחרת ולא ש'ינדבו' אותי . בזמן התקף חרדה או זעם במרחב הציבורי: שיכבדו את המרחב האישי. לא לגעת בי, לא בכתף, לא בגב ובטח לא להתקרב צמוד.. מגע פתאומי עלול להחמיר את המצב. חשוב לשמור על מרחק בטוח ולהציע עזרה מילולית בלבד. לא להפעיל לחץ או לדרוש "להירגע": אמירות כמו "תירגע" או "תפסיק להתנהג ככה" לא יעזרו ואף עלולות להחמיר את המצב. לא לשפוט או להגיב באופן שלילי: תגובות כמו גלגול עיניים או פרצוף מאוכזב יכולות לגרום לתחושת בושה או חרדה נוספת. עדיף להציע תמיכה בצורה רכה ומכילה. לא לצלם או לפרסם את המצב: צילום האירוע או פרסומו ברשתות חברתיות עלול להחמיר את המצב ולגרום לאי נוחות רבה לאדם החווה את ההתקף. לא לספק עצות! עצות כמו "תנשום עמוק" או "תספור עד עשר" עלולות להיות מתסכלות. עדיף להציע עזרה במידת הצורך בלבד לא להתנהג באופן פאסיבי-אגרסיבי: הימנעו ממחוות או אמירות עקיפות שמעבירות ביקורת או חוסר סבלנות, כמו "אתה סתם מושך תשומת לב" או "זה לא כזה נורא". מומלץ לשאול- למה את.ה זקוק.ה ממני כרגע"? (לא תמיד ניתן לענות על השאלה הזאת בתוך התקף, אבל היא עדיפה על מגע או נסיון לדרבן אותי לצאת מהמצב) אמירות כמו "אני איתך" או "את/ה לא לבד" יכולות לעזור מה שאני צריך זה שפשוט יגידו לי שהם איתי אם אני רוצה, ויתנו לי להחליט מה כן ומה לא. בלי עצות, בלי תובנות ובלי שום דבר שלא ביקשתי. במפגש חברתי: פוסט טראומה הוא נושא רגיש ואי אפשר לשאול פשוט "ממה הפוסט טראומה שלך?" לא לשאול שאלות חודרניות או להביך: שאלות כמו "מה קרה לך?" או "למה אתה מתנהג ככה?" או "מה עשו לך?" אם המתמודד ירצה, הוא יספר מעצמו. יכול להיות שיש פרטים שהוא לא זוכר- אין צורך להדליק אצלו את עניין חוסר הזיכרון ולשאול שאלות על פרטים חסרים בסיפור. אם יש דברים שהוא בוחר לא לספר- כבדו את החלטתו, לא בכוח. תגידו "תודה ששיתפת אותי" וזהו. אל תשאלו עוד שאלות על פרטי האירוע. לא לחטט ולא להביע סקרנות יתר, זה יכול לעורר אי נוחות, להכביד ועשוי גם ממש לטרגר אף פעם לא להיכנס לפרטים שהנפגע/ת לא מנדב/ת בעצמנו- אם למשל מישהו עבר תקיפה אלימה שבגללה הוא סובל היום, והוא מספר על זה לחברים/קולגות בעבודה- תנו לו שליטה מלאה במה שהוא מספר או לא מספר. יש לשמור על שיח קליל ונעים. לא להפעיל לחץ להשתתף או להישאר: אם האדם מביע רצון לעזוב או לקחת הפסקה, יש לכבד זאת ולא לנסות לשכנע להישאר בכוח. לא להתעלם או לזלזל בתחושות שלי: אמירות כמו "אתה סתם מגזים" או "אין מה להילחץ" אינן מועילות. יש להראות הבנה והכלה כלפי תחושות האדם. לא להתעלם אם האדם נסוג: אם האדם מתחיל להסתגר או להתרחק, אל תתעלמו מזה או תעשו כאילו הכל בסדר. עדיף לשאול בעדינות אם הכל בסדר ולהציע תמיכה.. לא להעמיד את האדם במרכז תשומת הלב: אם האדם נראה לא נוח במצב חברתי, יש להימנע מלהפנות אליו את כל תשומת הלב, דבר שעלול להחמיר את תחושת החרדה שלו. כשנפגע מדבר על פגיעה, להקשיב ולהאמין לו. אף פעם לא להגיד מה הנפגע/ת צריכ/ה או חייב/ת לעשות- אף פעם לא לתת עצות אלא אם כן ביקשו ממכם עצה באופן מפורש. אל תתנו לי הצעות מניסיון אישי "ספורט שינה לי את החיים!" מדיטציה" וכו'. ואם כבר מדגדג לכם לייעץ, אז במקום להגיד "את/ה צריכ/ה לנשום עמוק" אפשר להגיד "אני חושב/ת שנשימה תוכל לעזור, מה דעתך?" אף פעם לא להיכנס למרחב הטיפולי. לא לשאול שאלות כמו- איך היה לך בטיפול? מה המטפל/ת שלך אומר/ת על זה? את/ה מטופל/ת? היה לך טיפול קשה היום? גם אם אתם יודעים שהאדם מולכם נפגע ומטופל, וגם אם אתם מזהים אצלו רגרסיה- אף פעם לא לשאול אותו שאלות כמו- את/ה בטוח שהטיפול שלך עובד? אולי תחליף/י מטפל/ת? אולי הטיפול שלך מזיק לך? ללכת לטיפול זה קשה וזה יכול לאתגר בכל פעם מחדש, אין צורך להוסיף מוטיבציה שלילית. בחיים לא להגיד- "את/ה צריך/ה לשחרר". הנפגע/ת לא עושה את זה בכוונה. עד כמה הפגיעה קשה? יש מבנים פיזיולוגים במוח שאשכרה השתנו. המערכת האנדוקרינית עובדת אחרת מאז האירוע (ענייני קורטיזול ואדרנלין). זה לא בשליטה של הנפגע/ת, הוא/היא לא "בוחר/ת" להיות כאלה או להתנהג ככה. אי אפשר פשוט לשחרר ולהתקדם הלאה. אם זה היה כזה קל- הנפגעים היו עושים את זה מזמן. לי עוזר עידוד חיובי. גם כשעולה לי הפוסט טראומה (הסימפטומים) להזכיר לי דברים טובים שעשיתי או שיש בי לא להתקשר - עדיף בווטסאפ לא לבקש ממני קנאביס זאת התרופה שלי וזה יקר לא לצעוק, לא להפתיע, עדיף ליידע מראש כל דבר לא לרחם עלי, לא לשאול אותי ממה הפוסטראומה (כי אני אגיד ואז לא תדעו איך להגיב) להבין שאני חייבת את הכלב שלי איתי רוב הזמן וזה לא בגלל שאני מפנקת אותו. להבין שיש לי ימים נהדרים וכאלו שהם ממש לא. לא להגיד- איך יש לך טראומה מורכבת אם לא אנסו אותך/היית בסכנת מוות וכו'? (מי אמר שלא? וזה לא תנאי מחייב. ומה פשר החופשיות לשאול?) אל תנסו לאבחן אותי. לא אוהבת שמנסים לפענח אותי. ומתחילים לזרוק אבחנות (גם אספרגר למרות שלא עונה על שום קריטריון מלבד "הניתוק" והקושי החברתי בהווה). אל תגידו לי- "שחררי" "תתקדמי" "למה את תקועה בעבר?" "איך פתאום זה התפרץ?? היית בסדר!" "את חייבת להזדרז את בת 35!!! איך יהיה לך אח"כ בן-זוג?? זה הזמן שלך! את חייבת לפעול כדי להשתקם מהר!" "את רגישה מדי" "לא נשמע טראומטי" - עבורי כן. אל תשפטו את התפקוד שלי ע"י אמירות ו "דברי היגיון שונים" שנוגעים לתפקוד - "את צריכה למצוא חברות." "את צריכה להתחיל לעבוד" "להכיר בן זוג"  הכי נורא-אל תגידו לי "שחררי מהעבר.."