שתיקה ככלי להענשה היא אלימות לכל דבר המאמר כתוב בלשון נקבה אך מתאים לכל המינים והמגדרים הרבה אנשים נוטים לחשוב שאלימות חייבת להשאיר סימנים על הגוף, זו טעות והמאמר הזה בא לנפץ את המיתוס הזה במאמר הזה אדבר על אלימות בצורה של שתיקה מכוונת, שתיקה רועמת שתיקה באופן כללי זה לא דבר רע, ולעתים זה אפילו מבורך. אבל מה קורה כששותקים דווקא בזמן שבו נדרשת נוכחות? מה קורה כשמישהו- שותק מול כאב שלך, מול פנייה שלך, מול שאלה ישירה? שותק בהפגנתיות כשאת מתפרקת מולו, כשאת סובלת או זקוקה לעזרה? שותק שוב ושוב, בדיוק כשאת מבקשת יחס והכי זקוקה שיראו אותך? כששתיקה הופכת לסוג של עונש זהו אקט אלים, ועשוי להעיד על מערכת יחסים רעילה. בחוויה שלך, דרך השתיקה את חווה שאת לא בסדר ומגיע לך להיענש שאת לא ראויה לתגובה/ לא ראויה בכלל שהרגשות שלך לא נחשבים שאת לא באמת קיימת עבור הצד השני שאת מיותרת, שאת כלום ושום דבר, שאת לא שווה את המאמץ להגיב אליך כשאת חווה את התחושות האלו, זה בדיוק המקום שבו השתיקה מפסיקה להיות שקטה, והופכת לאלימות. למה זו אלימות? כי היא פוגעת בדיוק באותו מקום שפגיעות "פיזיות" פוגעות בו- בערך העצמי, בתחושת הזהות, בקיום האנושי הבסיסי. השתיקה היא אקט של שליטה, של מחיקה, של פגיעה ובפועל- אקט של אלימות רגשית. איך מרפאים את זה? הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להפנים שכשיש שתיקה שחוזרת על עצמה, במיוחד במצבים שצוינו כאן- זו אלימות ואכזריות לכל דבר. ההכרה והתיקוף הם חלק נכבד בריפוי מבינים שהתגובה הזו אומרת משהו על האדם שמולך, לא עליך מחזירים לעצמך את הקול- תכתבי, תשתפי, תצעקי אם צריך (ומומלץ- לא מול אותו אדם הפוגע בך) בחרי להיות מוקפת באנשים שמגיבים, שמתייחסים, שמדברים איתך, באנשים שרואים אותך לסיכום אם מישהו שותק מולך שוב ושוב, כשאת פונה אליו בלב חשוף, זה לא מקרה. זו בחירה. וכשזו הבחירה של הצד השני - מותר לך לבחור אחרת. אם את מרגישה שהשתיקה הפכה לצורת תקשורת קבועה מולך, אם את מוצאת את עצמך הולכת לאיבוד בתוכה - את לא לבד. ואת לא באמת צריכה לצעוק כדי שישמעו אותך, את ראויה שיראו וישמעו אותך מוזמנת לשתף ולהשמיע את קולך ב קהילת הטראומה שבניהולי או להצטרף לקורס יש לי אותי ולקבל כלים להעלאת הערך העצמי, הצבת גבולות ויציאה מקשרים רעילים

המאמר הזה מתייחס לפגיעה מינית במבוגרים/בגירים המאמר כתוב בלשון נקבה, אך מתייחס לכל המינים והמגדרים כאשר עולה בתקשורת מקרה של תקיפה מינית/אונס, השאלה הראשונה שחוזרת שוב ושוב לא פעם בטוקבקים, פוסטים, בדיונים ציבוריים או אפילו בקרב קרובים, היא- אם זה באמת קרה, למה היא לא הלכה להתלונן באותו רגע? או- למה היא שתקה כל כך הרבה זמן?? אלו שאלות שעשויות למוטט רגשית ולפגוע בשנית במי שכבר נפגעה. אני מאמינה שהשאלה נשאלת מתום לב ובורות, ואשמח להסביר מה המורכבות שפגיעה מינית מייצרת, וכך אולי תבינו ותפסיקו לשאול את השאלה הזאת פגיעה מינית היא אירוע טראומטי. נפגעות ונפגעים רבים כלל לא יכולים לגשת להתלונן ביום הפגיעה מכמה סיבות מה קורה כשאדם נפגע מינית? 1. שוק/הלם ודיסוציאציה במקרים של מצבי קיצון, כמו אונס/תקיפה מינית, הגוף והנפש נכנסים מיידית למצב הישרדותי של "קיפאון", בלבול או דיסוציאציה (ניתוק) במצב כזה, קשה לעבד את מה שקרה, קשה למצוא מילים, וכמעט בלתי אפשרי לצאת לפעולה 2. אשמה ובושה פגיעה מינית כמעט תמיד מלווה בתחושות עמוקות של אשמה ובושה, גם כשהן אינן רציונליות. הנפגעת עשויה לשאול את עצמה: אולי אני לא הייתי מספיק ברורה? למה בכלל הייתי שם? למה לא התנגדתי? למה לא ברחתי? (במיוחד במצבים של קפאון בו לא היתה התנגדות/צעקה או יכולת לברוח) המחשבות האלו שותלות ספק עצמי ומנטרלות את היכולת לפנות לעזרה/להתלונן על הפוגע.ת אצל גברים, האשמה והבושה אפילו כבדים יותר, בשל חשש ל "פגיעה בגבריות" 3. פחד מאי אמון, שיפוט או נקמה רבים מהנפגעים חוששים ש- 1.לא יאמינו להם (במיוחד כשהפוגע הוא אדם מוכר, מוערך, או נמצא בעמדת כוח, כמו בן משפחה, מורה, בוס, חבר קהילה או מטפל) 2. יאשימו אותם (בעיקר נשים-למה הלכת לבד לבר? למה שתית? למה התלבשת כפי שהתלבשת?) 3. נקמה והשתקה- בין אם מצד הפוגע עצמו ובין אם מצד הסביבה 4. מערכת אטומה ומשחזרת טראומה התלונה במשטרה כרוכה בתהליך בירוקרטי, הכולל חקירה- אקט משפיל או טראומטי בפני עצמו. המערכת אינה תמיד רגישה, ולעיתים קרובות נפגעות מתארות את הגשת התלונה כחוויה שנייה של פגיעה. נשים נחקרות לעתים ע"י שוטרים גברים, לא רגישים בעליל, שנכנסים להן "לתוך התחתונים" עם שאלות חודרניות ולא רגישות- דבר המשפיל ומשחזר את הפגיעה הראשונית. מעבר לכך, יותר מידי תלונות נסגרות מ "חוסר ראיות" ולכן רבות חוששות שיאלצו "להוכיח" את הפגיעה או להתמודד עם חוסר פעולה מצד הרשויות 5. עיבוד מאוחר של הפגיעה קשור לסעיף הראשון של דיסוציאציה/קפאון יחד עם אלמנט נוסף של הדחקה בחלק מהמקרים, רק שנים אחרי הפגיעה מצליחים הנפגעים להבין לעומק מה קרה להם. לעיתים הם נותנים שם/תיקוף למה שחוו רק לאחר שיחה, טיפול, חשיפה לפוסט, כתבה או סיפור דומה. עד אז הם פשוט "שמו את זה בצד", מתוך מנגנון הישרדותי שמגן על הנפש. לעתים הם מנוהלים ע"י תסמיני פוסט טראומה ולא מבינים את הקשר הישיר לפגיעה שעברו. 6. תלות כלכלית או רגשית בפוגע כאשר הפוגע הוא בן זוג, הורה, בוס או דמות סמכות אחרת, יש לעיתים תלות חזקה - כלכלית, פיזית או רגשית - שמקשה מאוד על האפשרות להתעמת, להתלונן או אפילו להודות שקרה משהו אסור אז, אחרי שקראתם את המאמר הנ"ל, בפעם הבאה שאתם נתקלים בנפגעת, שמתלוננת, גם אם זה שנים אחרי, בבקשה אל תשאלו אותה למה לא התלוננת הדבר הנכון לעשות הוא לפרגן ולהעצים אותה, על כך שעכשיו היא מעזה להתלונן, ואם אפשר, גם לתמוך בה רגשית אם נפגעתן (במיוחד פגיעות ממושכות, או חוזרות ונשנות) ואתן חוות תסמינים של פוסט טראומה מורכבת אתן מוזמנות לבדוק אם הקורס שלי למתמודדי פוסט טראומה מורכבת , מתאים לכן