רוב בני האדם מגיעים להחלטות (מודעות או לא מודעות) ועושים פעולות (מודעות או לא) מתוך 2 עקרונות- הרצון להימנע מכאב והדחף להשיג עונג וסיפוק מיידי באמצעות ההבנה שהתנהגותנו מונעת ע"י תגובה אינסטינקטיבית לכאב ולעונג ולא ע"י מחשבה שכלתנית- נוכל ללמד את עצמנו לעשות שינויים. אם נקשר כאב רב להתנהגות או לדפוס רגשי כלשהם, נעשה הכל כדי להימנע מהם. כשתבינו את זה תוכלו לרתום את כוחם של הכאב והעונג לצורך שינוי כמעט בכל היבט בחייכם. הרוב הגדול של הכאבים והמצוקות שאנשים חווים בחיים אינם נובעים מהדבר עצמו אלא מהפרשנות שהם נותנים לדבר עצמו. הבשורה הטובה היא. שאת הפרשנויות שלנו, אנו יכולים להחליף בכל רגע נתון. לדוגמה- אם אדם מעשן רוצה להפסיק עם ההרגל הזה, הוא יצטרך להחליף את הפרשנויות שלו מ- הסיגריה מרגיעה אותי ל (למשל)- הסיגריה מסריחה וגורמת לאנשים להתרחק ממני מ- הסיגריה מנחמת ל- הסיגריה מונעת ממני להתקדם, כי אני מכור אליה מ- מי אני ללא הסיגריה? ל- ללא הסיגריות אני אדם חופשי כשהפרשנות שלכם תשתנה, יהיה לכם יותר קל להתמיד בשינוי. הכאב והעונג אמנם מנוגדים אך קשורים ביניהם קשר ישיר הקשר שמחבר ביניהם הוא הפרשנות שאנו נותנים קחו למשל אדם שלא מבחירה עובר הרעבה- הוא נכנס למצוקה ויסבול מאוד מהמצב. לעומתו, אדם הבוחר לפצוח בשביתת רעב מטעמים אידיאולוגים אלו או אחרים, יחווה עונג מעצם הצלחתו לצום הפעולה היא אותה פעולה, הפרשנויות הפוכות ,וכך העונג הופך לכאב, והכאב הופך לעונג כבני אדם בעלי תודעה רחבה, אנו יכולים ליצור שליטה במנגנון הכאב והעונג חשוב להבין שהתחושות שאנו מקשרים למחשבות הן המניעות אותנו בחיים- ובאופן הזה- הדברים שאליהם אנו מקשרים כאב או עונג- יעצבו את ייעודינו בסופו של דבר, כדי לייצר שינוי אמיתי שיחזיק לטווח הרחוק- עלינו לקשר כאב להתנהגות הישנה, ועונג להתנהגות החדשה.

ההחלמה הכי טובה מטראומה היא בתוך סביבה תומכת. זו הסיבה שהטיפול בטראומה מורכבת הוא טיפול מערכתי (טיפול לא רק בנפגע אלא גם במשפחה, כשיש כזו. בבני הזוג, כשיש כאלו. יש חשיבות גדולה לקבוצות תמיכה, קהילות וכו) טראומה שנובעת מפגיעה בתוך מערכות יחסים קשה יותר לטיפול מטראומה הקשורה לאסונות טבע, לתאונות דרכים, פיגועים וכדומה, כי לא רק שלנפגע אין סביבה תומכת, נהפוך הוא- הסביבה הקרובה היא זו הפוגעת. כשהטראומה נובעת מפגיעה מאנשים שאמורים לאהוב אותנו או לטפל בנו, ההשלכות שלה יהיו רחבות ויקח זמן רב יותר לטפל בהן. כשהאדם שאליו אתה אמור לפנות כשאתה במצוקה הוא האדם שפוגע בך, מפחיד אותך או מתעלם ממך, תאלץ למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם רגשות האימה, התסכול והכעס, ואז יקרו שני דברים: אתה תלמד להדחיק ולהתעלם מרגשותיך, לא תדע לתאר מה אתה מרגיש, תהיה מנותק לחלוטין מהרגשות שלך. בהרבה מקרים תמצא את עצמך במערכות יחסים מנוכרות ומלאות בהתפרצויות זעם. והחוויה תהיה שאין לך יכולת להתמודד כמעט עם שום דבר. במקרים של פגיעה פיזית/מינית/ כל מצב אחר של אימה- אתה תלמד לכבות את עצמך ולהתנתק- מצבי דיסוציאציה על כל גווניה. וככה תמצא את עצמך מתנתק בכל פעם שצץ קושי. טראומה לא מטופלת עלולה לגבות מחיר כבד מאוד במערכות יחסים אם עברת פגיעה ע"י אדם שאהבת, סיכויים גדולים שתיווצר בעיית אמון. כמנגנון הגנה הישרדותי- סביר מאוד שתתפתח בעיית אמון, וכך תלמד לחיות בפחד מפגיעה נוספת. תפחד ותתקשה להיפתח לאדם נוסף, ובאופן לא מודע אפילו תנסה לפגוע בו, לפני שהוא יפגע בך. וכך קורה שאתה מחבל מראש במערכות היחסים שלך ("מקדים תרופה למכה") החוויה היא כשלון ביצירת קשרים חברתיים רוב האנשים שעברו טראומה בתוך מערכות יחסים זקוקים לליווי משמעותי כדי ללמוד מחדש איך בונים מערכת יחסים תקינה. לכן, בטיפול-כל כך חשוב לבנות אמון בין המטפל למטופל , עוד לפני שיוצאים למסע ההחלמה.

במאמר הזה אני מתייחסת בעיקר לשיפוט וביקורת המופנים כלפי עצמנו אם אנחנו בשיפוטיות כלפי עצמנו, אנחנו לא באמת בקבלה. שיפוט וביקורת עצמית נחשבים לתסמינים פוסט טראומטיים, אך הם נמצאים גם אצל אוכלוסייה שלא נפגעה (כמו כל דבר, אצלנו מתמודדי פוסט טראומה הם נחווים ביתר שאת) אתחיל מכך, ששיפוט וביקורת הם לאו דווקא רעים, במיוחד כשהם במינון נמוך. אנחנו בנויים ככה שכל אירוע שמגיע לפתחנו- המוח ימהר לקטלג אותו לפי אירועי עבר שדומים לו. וכך יוצא שהמוח שלנו יפרש כל אירוע כטוב או רע, נכון או לא נכון. זו דרכו של המוח, להכניס דברים לתבניות כדי לשמור על סדר. כולנו שונים זה מזה, וכל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שהוא מרכיב. השיפוט והביקורת שאנו חווים לעתים בכלל נובעת מקולות שיפוטיים ששמענו בילדותינו- מההורים, מהחברים, מהדמויות המחנכות וכו.. יש אנשים שגדלים במשפחות בהן יותר ביקרו אותם מאשר אמרו להם מילים טובות וכך השיפוט והביקורת הפכו להיות חלק מהם. קולות ששמענו מבחוץ, כולל אמונות של אנשים אחרים שגידלו אותנו, בשלב מסוים הופכים להיות הקולות שלנו, ואנחנו הופכים שיפוטיים וביקורתיים, כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי המציאות. (מעבר לזה, פוסט טראומה מורכבת מיסודה דורסת את הערך העצמי של המתמודד, וכך, מתוך חוסר ערך עצמי עולה הנטייה להיות ביקורתי ולא אוהד, כלפי העולם ובעיקר כלפי עצמנו) שיפוטיות מייצגת תודעה צרה וראיה חד צדדית של המציאות.. קצת כמו סוס עם רסן שרואה רק חלק מהתמונה. וכך יוצא שבמקרים רבים אנחנו מתמקדים בפגמים במקום ביופי. מה שמתמקדים בו גדל! אז ככל שנהיה יותר ביקורתיים רק נגדיל בנו את החלקים שאותם אנחנו מבקרים חשוב לדעת- לביקורת יש גם צד שיכול להזיק ולהרוס ויש לה גם צד שיכול להיטיב והועיל. הצד המיטיב שלה יכול לשפר, לשכלל, ליעל ולקדם את עצמנו ואת החיים. הביקורת, כשהיא במידה, יכולה להצביע על יכולת ראיה בהירה של הדברים ורצון פנימי להיטיב עם החיים ועם עצמנו - לשפר, לשכלל ולייעל תהליכים. זה נקרא ביקורת בונה, ועל זה אני לא מדברת פה במאמר. הצד ההרסני של הביקורת נוטה לפגוע במערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת ומייצר מציאות פנימית תוקפנית, רוויית מתח, כאב ומצוקה. הביקורת יכולה - להרחיק אותנו מעצמנו וגם מאחרים לבנות מערכות יחסים שיש בהן התנגדות, מאבק והתגוננות לגרום לנו לפעול באופן שאינו מכבד את מי שאנחנו או את האחר להשקיע הרבה אנרגיה ומאמץ במקומות לא מדוייקים לפגוע בשמחת החיים שלנו ושל האחרים ביקורת עשויה להוליד גם רגשות קשים - פחד, אשמה ובושה. אנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידי הרגשות הללו שמרחיקים אותנו מעצמנו ובעיקר מרחיקים אותנו מלחיות את החיים באהבה עצמית ובשמחה כשהביקורת שלנו מופנית לאנשים אחרים היא גורמת להם להרגיש מאויימים, כך שאנחנו מחבלים גם במערכות היחסים שלנו הביקורת והשיפוטיות שלנו מצמצים אותנו, פוגעים בנו ומחבלים במערכות היחסים שלנו אני מדמה את הביקורת העצמית שלנו כפטיש 5 קילו. כל פעם שאנחנו מבקרים את עצמנו אנחנו בעצם מנחיתים פטיש 5 קילו על הראש שלנו. כמה נעים זה יכול להיות, שיש לנו פטיש פנימי כזה? אז איך מורידים את מפלס השיפוטיות והביקורתיות? הדרך הכי טובה שאני מכירה להתמודד עם ביקורתיות יתר היא חמלה חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר או של עצמי. התחושה מלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מהסבל של האחר, או של עצמי חמלה היא אחד מהרגשות החיוביים שעוזרים בריפוי. בשביל שיתרחש ריפוי, אנחנו צריכים לתת מקום לחמלה. לחמול חלק ממני (רגש, התנהגות, דפוס) זה לא אומר שאני חייבת לאהוב את אותו דפוס/חלק, אבל זה כן אומר שאני מקבלת אותו ומכירה בזה שהוא חלק ממני. ושיש לו סיבה. חמלה היא ההפך משיפוט עצמי ומביקורת. כשאנו חומלים אנו משדרים מסרים כגון: "אני סומכת עליך, יש לך את הכוח להתמודד עם מה שבחרת, אני כאן על מנת לתת יד היכן שיש צורך, יהיה בסדר, שום דבר לא נשאר ככה לנצח" וכדומה.

רשימת "עשה ואל תעשה" כשאתה נתקל במתמודד עם פוסט טראומה/טראומה מורכבת המאמר נכתב כשירות לציבור וכחלק מפועלי להעלאת מודעות לפוסט טראומה מורכבת. לצורך כתיבתו, נעזרתי בחברי קהילת הפוסט טראומה שאני מנהלת. החברים התבקשו לענות על השאלה הזאת, לפי 3 קטגריות- מה לעולם אל תעשו/ תגידו למתמודדי פוסט טראומה/ טראומה מורכבת, ואיך כן מומלץ לפעול? במקומות העבודה/ לימודים בזמן התקף חרדה/ זעם/ התקף דיסוציאטיבי (ניתוק) במרחב הציבורי בדייט או מפגש חברתי ואלו התשובות שקבלתי. ככה זה נכתב, לא נגעתי (רק ערכתי) באופן כללי, לשלושת הקטגריות- הבנה. ספייס. שקט. אפס שיפוטיות. נוכחות, בלי עצות אם לא התבקשתם. יחס עדין ודיבור מכבד. אני מאוד רגישה לטונים ולמה שאפילו במעט יכול להוות חוסר כבוד וזלזול. אה. ולא לגעת בי בלי רשות! לשאול מה יכול לעזור. כל אחד שונה וצריך משהו שונה. לבדוק איתנו. להאמין בנו להיות שם איתנו. נוכחים. לא להיבהל, לא לשפוט. פשוט לתת הכלה ואהבה אם אפשר. בכל אחד המצבים לא לחבק (גם חברה טובה!) בהפתעה מאחורה (אתם עלולים למצוא את עצמכם עם סדק בצלע) אני חושבת שזה מורכב, אין דברים ברורים... לכל אחד יש את הטריגרים שלו.. לדוגמא בניתוק חלק רוצים שיקרקעו אותם ויחזירו אותם וחלק ממש לא.. (אפילו אצלי בתוכי יש זהויות שונות שרוצות דברים שונים באותם מצבים) לא להמעיט בחשיבות או ברצינות המצב: הימנעו מאמירות כמו "זה לא כזה ביג דיל" או "תתגבר על זה". חשוב להיות תומכים ומבינים. במקומות העבודה: לא להתייחס לשגיאות או לתפוקה ירודה כמחסור במוטיבציה: לפעמים ישנם ימים קשים יותר מימים אחרים, והעובד עשוי להזדקק לגמישות ולתמיכה. לא לחשוף את המידע האישי של העובד: אם העובד שיתף מידע אישי, יש לכבד את פרטיותו ולא לחשוף זאת לאחרים במקום העבודה. לא לצפות לזמינות מוחלטת: אל תצפו שהעובד יהיה זמין 24/7 או יענה על מיילים והודעות מחוץ לשעות העבודה, במיוחד אם הוא זקוק לזמן מנוחה ושיקום. לא להתעלם מתסמינים או בקשות להתאמות: אם העובד מבקש תנאים מיוחדים, כמו שעות עבודה גמישות או סביבת עבודה שקטה יותר, יש להקשיב ולהתחשב בכך. לא להניח שכולם מתמודדים אותו הדבר: כל מתמודד עם פוסט טראומה חווה את המצב בצורה ייחודית, ולכן יש להימנע מהשוואות לאחרים. מה שעולה לי כרגע במחשבות וזה בעיניי תקף לא רק לפוסט טראומה מורכבת אלא גם למוגבלויות פיזיות -או כמו במקרה שלי הצירוף של השניים: אל תחליטו במקומי מה אני מסוגלת לעשות ומה לא - תשאלו אותי . אם אני חושבת שאני יכולה לעשות משהו תנו לי לנסות גם אם אתם בדעה שאני לא מסוגלת. לפעמים זה רק עניין של למצוא דרך שונה ממה שאדם ללא מוגבלות היה עושה את אותה משימה . במקום עבודה הייתי מצפה לעדינות אם יש צורך בביקורת. מצפה להכלה מסויימת לאיחורים בגלל שלפעמים מתנתקת בגלל לחץ (במיוחד לפני דברים כאלו) לעזור בעדינות במקום העבודה אם הבנאדם לא מסתדר כעבור זמן מסויים, לנסות לשלב חברתית. להבין אם אני נלחץ ממצבים מסויימים.. שמירה על פרטיות. לשאול "מה את צריכה?" או "מה קשה לך", "מה יקל עליך"? לשים לב מאד שאין ניצול של הבנאדם ע"י אחרים בגלל שרגישות/ קושי מתפרש כחולשה- מקום מאד נוח לבריונות/ לדפוק במשמרות. קחו בחשבון שיש לי פוסט טראומה עקב שבי בכת. כתוצאה מזה יש לי חרדה מגורמי סמכות אז אל תנחיתו עליי פקודות - אתם רוצים שאעשה משהו - תבקשו בצורה עדינה. אם אתם רוצים לשנות משהו בנהלים אל תיידעו אותי מעכשיו לעכשיו אלא תנו לי זמן לעכל את השינוי. אני מומחית מניסיון חיים וככזו אני מצפה שיתייחסו אליי ברצינות ובכבוד- ופירושו של דבר שלא יצפו ממני לדוגמה לתת הרצאה 'בהתנדבות'. זכותי להתנדב במקום שבו אני בוחרת ולא ש'ינדבו' אותי . בזמן התקף חרדה או זעם במרחב הציבורי: שיכבדו את המרחב האישי. לא לגעת בי, לא בכתף, לא בגב ובטח לא להתקרב צמוד.. מגע פתאומי עלול להחמיר את המצב. חשוב לשמור על מרחק בטוח ולהציע עזרה מילולית בלבד. לא להפעיל לחץ או לדרוש "להירגע": אמירות כמו "תירגע" או "תפסיק להתנהג ככה" לא יעזרו ואף עלולות להחמיר את המצב. לא לשפוט או להגיב באופן שלילי: תגובות כמו גלגול עיניים או פרצוף מאוכזב יכולות לגרום לתחושת בושה או חרדה נוספת. עדיף להציע תמיכה בצורה רכה ומכילה. לא לצלם או לפרסם את המצב: צילום האירוע או פרסומו ברשתות חברתיות עלול להחמיר את המצב ולגרום לאי נוחות רבה לאדם החווה את ההתקף. לא לספק עצות! עצות כמו "תנשום עמוק" או "תספור עד עשר" עלולות להיות מתסכלות. עדיף להציע עזרה במידת הצורך בלבד לא להתנהג באופן פאסיבי-אגרסיבי: הימנעו ממחוות או אמירות עקיפות שמעבירות ביקורת או חוסר סבלנות, כמו "אתה סתם מושך תשומת לב" או "זה לא כזה נורא". מומלץ לשאול- למה את.ה זקוק.ה ממני כרגע"? (לא תמיד ניתן לענות על השאלה הזאת בתוך התקף, אבל היא עדיפה על מגע או נסיון לדרבן אותי לצאת מהמצב) אמירות כמו "אני איתך" או "את/ה לא לבד" יכולות לעזור מה שאני צריך זה שפשוט יגידו לי שהם איתי אם אני רוצה, ויתנו לי להחליט מה כן ומה לא. בלי עצות, בלי תובנות ובלי שום דבר שלא ביקשתי. במפגש חברתי: פוסט טראומה הוא נושא רגיש ואי אפשר לשאול פשוט "ממה הפוסט טראומה שלך?" לא לשאול שאלות חודרניות או להביך: שאלות כמו "מה קרה לך?" או "למה אתה מתנהג ככה?" או "מה עשו לך?" אם המתמודד ירצה, הוא יספר מעצמו. יכול להיות שיש פרטים שהוא לא זוכר- אין צורך להדליק אצלו את עניין חוסר הזיכרון ולשאול שאלות על פרטים חסרים בסיפור. אם יש דברים שהוא בוחר לא לספר- כבדו את החלטתו, לא בכוח. תגידו "תודה ששיתפת אותי" וזהו. אל תשאלו עוד שאלות על פרטי האירוע. לא לחטט ולא להביע סקרנות יתר, זה יכול לעורר אי נוחות, להכביד ועשוי גם ממש לטרגר אף פעם לא להיכנס לפרטים שהנפגע/ת לא מנדב/ת בעצמנו- אם למשל מישהו עבר תקיפה אלימה שבגללה הוא סובל היום, והוא מספר על זה לחברים/קולגות בעבודה- תנו לו שליטה מלאה במה שהוא מספר או לא מספר. יש לשמור על שיח קליל ונעים. לא להפעיל לחץ להשתתף או להישאר: אם האדם מביע רצון לעזוב או לקחת הפסקה, יש לכבד זאת ולא לנסות לשכנע להישאר בכוח. לא להתעלם או לזלזל בתחושות שלי: אמירות כמו "אתה סתם מגזים" או "אין מה להילחץ" אינן מועילות. יש להראות הבנה והכלה כלפי תחושות האדם. לא להתעלם אם האדם נסוג: אם האדם מתחיל להסתגר או להתרחק, אל תתעלמו מזה או תעשו כאילו הכל בסדר. עדיף לשאול בעדינות אם הכל בסדר ולהציע תמיכה.. לא להעמיד את האדם במרכז תשומת הלב: אם האדם נראה לא נוח במצב חברתי, יש להימנע מלהפנות אליו את כל תשומת הלב, דבר שעלול להחמיר את תחושת החרדה שלו. כשנפגע מדבר על פגיעה, להקשיב ולהאמין לו. אף פעם לא להגיד מה הנפגע/ת צריכ/ה או חייב/ת לעשות- אף פעם לא לתת עצות אלא אם כן ביקשו ממכם עצה באופן מפורש. אל תתנו לי הצעות מניסיון אישי "ספורט שינה לי את החיים!" מדיטציה" וכו'. ואם כבר מדגדג לכם לייעץ, אז במקום להגיד "את/ה צריכ/ה לנשום עמוק" אפשר להגיד "אני חושב/ת שנשימה תוכל לעזור, מה דעתך?" אף פעם לא להיכנס למרחב הטיפולי. לא לשאול שאלות כמו- איך היה לך בטיפול? מה המטפל/ת שלך אומר/ת על זה? את/ה מטופל/ת? היה לך טיפול קשה היום? גם אם אתם יודעים שהאדם מולכם נפגע ומטופל, וגם אם אתם מזהים אצלו רגרסיה- אף פעם לא לשאול אותו שאלות כמו- את/ה בטוח שהטיפול שלך עובד? אולי תחליף/י מטפל/ת? אולי הטיפול שלך מזיק לך? ללכת לטיפול זה קשה וזה יכול לאתגר בכל פעם מחדש, אין צורך להוסיף מוטיבציה שלילית. בחיים לא להגיד- "את/ה צריך/ה לשחרר". הנפגע/ת לא עושה את זה בכוונה. עד כמה הפגיעה קשה? יש מבנים פיזיולוגים במוח שאשכרה השתנו. המערכת האנדוקרינית עובדת אחרת מאז האירוע (ענייני קורטיזול ואדרנלין). זה לא בשליטה של הנפגע/ת, הוא/היא לא "בוחר/ת" להיות כאלה או להתנהג ככה. אי אפשר פשוט לשחרר ולהתקדם הלאה. אם זה היה כזה קל- הנפגעים היו עושים את זה מזמן. לי עוזר עידוד חיובי. גם כשעולה לי הפוסט טראומה (הסימפטומים) להזכיר לי דברים טובים שעשיתי או שיש בי לא להתקשר - עדיף בווטסאפ לא לבקש ממני קנאביס זאת התרופה שלי וזה יקר לא לצעוק, לא להפתיע, עדיף ליידע מראש כל דבר לא לרחם עלי, לא לשאול אותי ממה הפוסטראומה (כי אני אגיד ואז לא תדעו איך להגיב) להבין שאני חייבת את הכלב שלי איתי רוב הזמן וזה לא בגלל שאני מפנקת אותו. להבין שיש לי ימים נהדרים וכאלו שהם ממש לא. לא להגיד- איך יש לך טראומה מורכבת אם לא אנסו אותך/היית בסכנת מוות וכו'? (מי אמר שלא? וזה לא תנאי מחייב. ומה פשר החופשיות לשאול?) אל תנסו לאבחן אותי. לא אוהבת שמנסים לפענח אותי. ומתחילים לזרוק אבחנות (גם אספרגר למרות שלא עונה על שום קריטריון מלבד "הניתוק" והקושי החברתי בהווה). אל תגידו לי- "שחררי" "תתקדמי" "למה את תקועה בעבר?" "איך פתאום זה התפרץ?? היית בסדר!" "את חייבת להזדרז את בת 35!!! איך יהיה לך אח"כ בן-זוג?? זה הזמן שלך! את חייבת לפעול כדי להשתקם מהר!" "את רגישה מדי" "לא נשמע טראומטי" - עבורי כן. אל תשפטו את התפקוד שלי ע"י אמירות ו "דברי היגיון שונים" שנוגעים לתפקוד - "את צריכה למצוא חברות." "את צריכה להתחיל לעבוד" "להכיר בן זוג"  הכי נורא-אל תגידו לי "שחררי מהעבר.."

במאמר הזה אני רוצה לדבר על ריצוי, איך זה משפיע לרעה על חיינו ולמה ממש מומלץ לעבוד על הורדת מפלס הריצוי המון מאתנו אנשים מרצים. לעתים אנחנו מודעים לזה, ולעתים המנגנון הזה מושרש כ"כ עמוק, שאנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו מרצים.. מה זה אומר לרצות? זה אומר שאני מוותרת על הרצון האמיתי שלי ופועלת לפי רצון של מישהו אחר. במילים אחרות, לרצות זה לבטל את עצמי😞 ריצוי הוא הכחשת העצמי כדי לזכות במשהו- אם זה הכרה, אהבה, אהדה ואפילו בזכות לקיום. לפעמים נרצה כדי לא להיכנס לעימותים- לזכות בשקט או בתחושת ביטחון ושייכות. החוויה הבסיסית של אנשים המרצים באופן קבוע היא כזאת- לא מעריכים אותי לא מתייחסים אלי לא מכבדים אותי לא אוהבים אותי אני לא שייך אני לא ראוי אני משעמם, לא מעניין.. ריצוי, לרוב, הוא דפוס שאנחנו לומדים אותו בילדות, במערכת היחסים שלנו עם הדמויות המטפלות בנו. כילדים אנחנו לומדים דרך התקשורת עם הסביבה שמגדלת אותנו מה אני צריך לעשות כדי לקבל אהבה, ביטחון, שייכות , הזנה ועוד. מנגנון הריצוי פועל ביתר שאת אצל מתמודדי פוסט טראומה מורכבת (בעיקר מהילדות) איך הסביבה משפיעה על מנגנוני ריצוי? תחשבו על ילדים שנפגעים- פיזית, מינית, מילולית, רגשית או לחילופין ילדים שגדלים בבתים לא מתפקדים, בתים מזניחים, הורים שלא רואים ולא מתייחסים לילד, בתים בהם הילד מגדל את עצמו או אפילו ילדים להורים שעסוקים מאוד בעצמם כאשר ילד גדל בסביבה שדורשת ממנו לציית למבוגרים סביבו, תוך כדי ביטול הצרכים שלו, המסרים שהוא מקבל זה שהצרכים הבסיסים שלו לא חשובים. הילד לומד להפסיק להקשיב למסרים מהגוף והוא מפתח הקשבה למסרים שהוא מקבל מבחוץ, לצרכים של הסביבה, תוך התעלמות משלו. הוא למד שכדי לקבל תחושה של ביטחון, אהבה, שייכות, קבלה, שקט וכו' הוא צריך להיות קשוב ולתת מענה לאחר. ככל שהוא גדל הוא לומד להפסיק לשמוע את המסרים מהגוף, עד שהוא כבר לא יודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך. לפעמים, מצב הריצוי הופך להיות החיים עצמם כך שכבר לא נשים לב מה הרצונות שלנו ומה של האחר. איך נדע מתי זו נתינה בריאה ומתי ריצוי ? דרך הגוף- תקשיבו לגוף. נתינה מהלב מלווה ברגשות חיוביים. תרגישו נעים ונוח בגוף ריצוי-הוא מנוגד לרצון העמוק שלנו, או לאינטואיציה ולכן אם תלמדו לשים לב תוכלו להרגיש תחושות לא נעימות בגוף, כמו כיווץ בבטן, קוצר נשימה, דופק מהיר, בחילה ועוד.. למה כדאי להשתחרר מדפוס הריצוי? הריצוי מנוגד לרצון העצמי, לאהבה העצמית, לביטחון העצמי, לדימוי ולערך העצמי. ביטול העצמי גורם למצבי תקיעות בחיים, הימנעות, תחושה של הליכה או דשדוש במקום, חוסר יכולת להתקדם, להשיג מטרות, להגשים חלומות מעבר לכך, כשאנחנו מרצים מישהו האדם שמולנו מקבל סוג של תחפושת שלנו, לא מקבל אותנו בשלמותנו כך שזה מצב של loose loose, בו כל הצדדים מפסידים. אני רוצה לדעת שמי שנותן לי משהו עושה את זה בלב שלם ולא מתוך ריצוי, כי אם האדם נותן לי משהו ומפסיד בעצמו, זה מחליש את שנינו תחשבו על זה- דרך הריצוי אנחנו רוצים ומנסים להיות רצויים. הבעיה היא שזה עובד הפוך על הפוך. ככל שאנשים מרצים, ככה הסביבה פחות מעריכה אותם🤷‍♀. כשאנשים עומדים על שלהם, מציבים גבולות בריאים, החברה מתייחסת אליהם בכבוד, מה שמוכיח שברוב המקרים הריצוי לא יעיל ולא פועל להשגת המטרה שלו (שיאהבו אותי, שארגיש רצויה, שייכת, שארגיש בטוחה וכו') מזמינה אתכם לבדוק עד כמה אתם מרצים בחיים שלכם. ואם אתם מזהים ריצוי, אפשר להתחיל ממש ברגע זה לשנות💪 תזכרו- 🥰 כשאתם אומרים "לא" למישהו אחר, אתם אומרים "כן" לעצמכם!!! 🥰

השלב הבסיסי והראשוני בריפוי ושיקום טראומה/ות- שלב ההכרה. חשוב מאוד לתת הכרה/ תיקוף לפגיעה/פגיעות הכי חשוב זה שהנפגע עצמו ייתן לעצמו הכרה ותיקוף למה שקרה לו- הכרה עצמית. זה בכלל לא משנה מה גודל האירוע/ מה הייתה הפגיעה. אם יש סימפטומים פוסט טראומטיים, אז יש פגיעה, ואין מה להשוות בין פגיעה לפגיעה. גם אם יש בתוככם קול שמקטין את הפגיעה (בהשוואה לפגיעות אצל אנשים אחרים) אם יש לכם מספיק תסמינים, חוויתם פגיעה! גם אם אתם לא זוכרים פגיעה, אבל חווים תסמינים מובהקים של פוסט טראומה, חשוב לתת הכרה בכך שהתבצעה פגיעה, וישנו זיכרון מודחק לגביה התיקוף של הפגיעה מאוד מאוד חשוב בשלב הראשוני לשיקום אחרי שהאדם נותן לעצמו תיקוף, מכיר בזה שהוא עבר פגיעה/ות, הוא יוכל לקבל את זה גם מבחוץ. אחרי שלב ההכרה, ניתן לקבל אבחון מהרשויות. רק אחרי שאנו מכירים בפגיעה, נוכל לטפל בנפגע למה? כי רק מה שאנחנו מבחינים בו אנחנו יכולים גם לשנות אותו!

מהי דיסוציאציה? דיסוציאציה, הנקראת בעולם הטיפול "ניתוק", מתייחסת למצבים בהם נוצר נתק בין מודעות האדם ובין חלקים מהעצמי שלו, מהזיכרונות, הרגשות, המחשבות ותחושות הגוף. ובמילים פשוטות- האדם לא מודע (באופן מלא או חלקי) למיקום בו הוא נמצא, לפעולות שהוא עושה ולמה שקורה מסביבו. הניתוק מופיע בתגובה לטראומה קשה ומטלטלת אשר הנפש לא יכולה לשאת, ולכן המוח לומד לבודד את המידע המאיים מרצף החוויה המודע. כך למשל אדם אשר נקלע לפגיעה מינית קשה לא יזכור את האירוע או האירועים. לעיתים האדם ייזכר בחלקיקי מידע מתוך האירועים שחווה באמצעות פלאשבקים (זכרונות שחוזרים כשביבי מידע או חלקי תמונות או תחושות). הדיסוציאציה משמשת כמנגנון הגנה בלתי מודע ובריא, אך עם הזמן היא גורמת מצוקה קשה ופגיעה באיכות החיים ובתפקוד. כתבה מתמודדת מקהילת הפוסט טראומה שייסדתי ושאני מנהלת- "דיסוציאציה, קרי ניתוקים, זו אחת התופעות המוכרות ופוסט טראומה, בפרט על רקע מיני והיא מתפתחת מתוך מנגנון הישרדות של המוח המנסה לא לחוות את הסיטואציה המזוהה בעיניו כטריגר וסכנה. בזמן הטראומה המנגנון נצרך ומציל אותנו מלחוות את הטראומה במלואה בכך שמנתק אותנו מהמתרחש. אך עליה וקוץ בה- הוא נשאר איתנו הלאה למהלך החיים כמנגנון קבוע המנתק אותנו בכל סיטואציה שרק מזכירה בצורה הכי קטנה שיש (כמו ריח, דיבור או צבע) את הטראומה" איך נראית דיסוציאציה הלכה למעשה? מתמודדי פוסט טראומה מורכבת מספרים- אני נכנס לסופר, ומחפש ומחפש... השמן זית בדיוק מולי אבל אני עדיין מחפש. עוברת מוכרת ואני שואל בביישנות- "היכן השמן זית? והיא מסתכלת עלי כאילו אני עיוור- "הנה פה על המדף" היא עונה.. לך תסביר לה שאני כרגע ברגעי ניתוק ואני לא מצליח לסדר את המחשבה להסתכל נכון אני יוצא מהסופר, נכנס לאוטו כדי לנסוע לכיוון הבית. השכן שלי רואה אותי ושואל- אתה נוסע הביתה? אתה יכול להקפיץ אותי? כן בשמחה אני עונה. הוא נכנס לאוטו ואני מתחיל לנסוע. אחרי הפנייה השנייה אני מסתכל החוצה ולא מזהה את הרחוב .. כן, 30 שנה שאני נוסע ברחוב הזה וכן, אני לא מזהה. מה נותר לעשות? להדליק את הוויז ,זה המוצא היחידי שיש לי. כעת מזווית עיניי אני רואה איך השכן בוחן אותי מלמעלה עד למטה.. ואני אומר לו- אני רוצה להזהר ממשטרה. לך תסביר לו שאני כרגע מנותק ויש לי חוסר התמצאות במרחב פעם הסתובבתי עם האוטו במשך דקות שלמות סביב כיכר ממש קרובה לבית מגורי ולא הבנתי איך ואיפה אני יוצאת מהכיכר. מאז שהתפרצה אצלי הטראומה המורכבת אחד הדברים שנשארו לי קלים לעשייה זה להכין עוגות, מאלו הבחושות הפשוטות- מערבבים כמה מרכיבים ושמים בתנור. כנראה זה טמוע בי כי מגיל צעיר לימדו אותי לאפות אז גם אחרי ההתפרצות זה נשאר כלי נגיש למוח, בקיצור לאפות זה פעולה יומיומית עבורי. לפני כמה שבועות הכנתי כמה עוגות לחייל שמשרת עכשיו במלחמה. הוצאתי אותן מהתנור וחזרתי להתיישב עם החברות שהיו אצלי, בזמן שאני מגרדת את האצבע וממלמלת לעצמי- איזה קטע נגעתי במשהו עם לכלוך וזה נדבק עליי ולא יורד. החברה שלי צועקת לי להפסיק לגרד כי זאת כוויה- ליטפת גוף חימום! היא אומרת. ואני מתווכחת איתה מה פתאום סתם משהו נדבק אליי כמה רגעים אחר כך הבנתי שהיא צודקת- על האגודל שלי ביד ימין התחילה להתנפח לה כוויה. ואני בהלם. כוויות זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. אני רואה אותה על היד שלי, לא מרגישה את הצריבה שלה ולא זוכרת שקיבלתי אותה בכלל. בעיני ניתוקים- הספקטרום הדיסוציאטיבי הם התסמינים הכי ערמומיים ומתעתעים שקיימים בטראומה מורכבת. אצלי היא התפרצה בגיל 30, זה היה להיוולד מחדש לתוך קיום בגוף שאני לא תמיד מרגישה אותו, ללמוד להתקיים בתוך עולם שהמוח שלי לא תמיד מעכל שהוא קיים סביבי. איך אמורים להסביר את זה למי שלא מכיר? אני הולכת ולא מרגישה את הרגליים, אני מסתכלת על היד שלי ולא מרגישה שהיא קשורה אליי. אני לא מבינה איך אנשים פשוטים פשוט נכנסים למיטה והולכים לישון... זר לא יבין זאת. הפעם הראשונה בה חוויתי דיסוציאציה הייתה בגיל 13 כשחוויתי אירוע מאוד קשה במשפחה. מצאתי בורג מתחת למיטה וחרטתי איתו פס על היד שלי במשך 4 שעות. כשחזרתי לעצמי ויצאתי מהדיסוציאציה גיליתי שפצעתי לעצמי את היד עד לבשר עם אותו הבורג. מי זאת במראה? היא מוכרת, אך אני לא מזהה. היא דומה לי אבל שונה מבט קפוא כמו בתמונה.. מי זאת במראה? את לא ממש פה, לא ממש שם. קצת מעופפת. היא שבורה מבפנים ושלמה מבחוץ אם אביט בה היטב אראה מבט קטן לחוץ... מי זאת המביטה בי מן המראה כעת? אין לי מושג, אין לי תשובות לתת. אני יודעת בעיקרון שזו אני, אבל היא לא ממש קיימת ויש לה מבט חולמני ואולי גם אני לא ממש כאן. אני לא מזהה דבר הכל מבולגן הכל כמו בסרט או בחלום.. מאוד מוזר מתי זה נגמר? קהות חושים- לא להרגיש דבר, לא לחשוב, ככה הנפש דואגת שיהיה לה קצת טוב. הכל מאבד פוקוס. ארורה הדיסוציאציה, ארורה, ועם זו חברה. אצלי זה בעיקר מתבטא כשאנשים מדברים איתי ואני מאבדת אותם כל כך מהר. אני רואה אותם מדברים ואין לי מושג על מה ומה הם רוצים ממני. אני בעולם אחר. כמו כן אני לא רואה טלוויזיה בכלל כי אני מתנתקת וצריכה לחזור אחורה כל דקה וכבר התייאשתי מזה אז אני פשוט נמנעת. הדיסוציאציה הכי הזויה שיכולה להיות לי- כשאני הולכת לישון לפעמים אני רואה את עצמי מרחפת בחדר ובמקביל אני רואה את עצמי ישנה. אני יכולה ממש לרחף בבית וזה נעים ואיטי כזה..קשה להסביר חשבתי שזה נורמלי להיות בניתוקים, אבל אני מבינה שזה בעיקר קשור לחלימה בהקיץ- אני שמחה מפנטזיות שלא קיימות בעולם האמיתי וקיבלתי בוקס בבטן שזה רק פנטזיות. מקרה ספציפי שקרה לאחרונה - באמצע טיול עם הכלב פתאום אני מוצאת את עצמי ושואלת- רגע, איך אני פה? הייתי לפני שנייה במקום אחר בטיול, איך התקדמתי ככה? ניתוקים קורים יותר בתקופה עמוסה וקשוחה, בחנויות, מסיבות ובכלל מקומות שיש בהם יותר משני בני אנוש. זה מתחיל בלחץ לא מוסבר ובלבול, ממשיך בבליעת מילים או סתם לשכוח איך אומרים מילה מסוימת שיושבת לי בול במשפט אני יכולה למצוא את עצמי בבית אחרי שעתיים בהם ניסיתי להגיע בכל דרך. בכל פעם משהו אחר עצר או בלבל אותי. יושבת עם עצמי בעיקר מלאה בזעם וכעס, משחזרת מה היה ואיך. יש נקודות שלא בדיוק זוכרת, ומוצאת את עצמי מתוסכלת ליומיים 3 של ניתוק- ריחוף כמו אסטרונאוט עד שמצליחה לצאת לצלילות שוב אחד הטריגרים הקשים שלי לאחרונה שכולם שואלים אותי לגבי העסק שלי שנשאר אי שם ברחבה של הנובה יחד עם הרכב והחברים. אני לגמרי בסדר ובטיפול ואפילו מאוד רוצה לחזור להקים את העסק מחדש, הסביבה מאוד תומכת ורוצה לעזור אבל משהו שם פשוט מנתק אותי לחלוטין. אני אפילו לא מצליחה לשים את האצבע על מה, וככה עברו 5 חודשים. המון בלבול ובעיקר כעס עצמי אחי שלח לי הודעה שהוא פגוע ממני, שאלתי למה והוא ענה שהתעלמתי ממנו באופן מוחלט. באותו יום מסתבר שהלכתי במסדרון בעבודה, ואחי שעובד שם גם עבר לידי ועצר לדבר איתי. אני כמובן באמצע ניתוק מוחלט לא עיבדתי נתונים בשדה הראייה שאחי עומד מולי והמשכתי הלאה לדרכי. אני בשיחת טלפון, שומעת צעקות של הילדים שנשברה כוס. אני מסתכלת על הרצפה ולא מבינה מה הכוס קפה והנייד שלי עושים מנופצים על הרצפה. מסתבר שהשיחה גרמה לי לניתוק, שגרם לי להעיף מהידיים את הכל התקרה מעלייך כבר לא מעלייך. את צמודה אליה- צמודה לתקרה ממש כמו בסרט ערפדים ומתבוננת מלמעלה בגוף שלך שנמצא למטה על המיטה. את לא מרגישה כלום, אפילו לא מגע, רק מתבוננת. את מרגישה קלילה, ללא משקל, מרחפת באוויר הפתוח את מסתכלת על היד שלך אבל לא מבינה מהי, או מה היא עושה פה. את עושה אגרוף או משחררת ופותחת את האצבעות ככל יכולתך ומסובבת את כף היד אבל לא מזהה אותה .איפשהו בירכתי המוח את יודעת שזו יד, אבל היא נראית זרה וכל כך לא שלך. כשאת נוגעת בה את לא מרגישה דבר. את יושבת עם כל החברות והחברים שלך. כולם צוחקים, ונראה שדי סבבה להם. את מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה מה את עושה שם. הם נראים מוזר, כאילו הם סרט המוקרן על ידי על גבי מסך. ואת לא שם בפנים איתם אלא מבחוץ , כמו צופה בסרט שלהם, והם רחוקים רחוקים, למרות שפיזית הם כיסא על ידך. זה נראה שהם נמצאים בתוך מסגרת שלא קשורה אליך בכלל. אני לא רוצה לדבר כעת, רוצה לשתוק פשוט לא להתערב בסיטואציה שמולי, אבל איכשהו יוצאות לי מהפה מילים או משפטים שאין לי מושג מהם. לא התכוונתי למילים לא תכננתי אותם בתוך הראש, אני מקשיבה להם בהפתעה גמורה ולא מבינה מי נתן את הפקודה המוחית להזיז את הפה, אני הרי לא רוצה לדבר. את מדברת אבל של מי בכלל הקול הזה שיוצא כרגע? את מרגישה רע, התקף חרדה בדרך וממש לא בא לך להיכנס אליו, את מנסה לשתות משהו כדי להדחיק אותו אבל בפועל את מסתכלת בהילוך איטי איך הכוס נופלת לרצפה ומתנפצת לרסיסים. ואז את עומדת מעל השברים דקות ארוכות בניסיון להבין לאן נעלמה הכוס שהרגע היתה ביד איך קוראים לך? את מסתכלת על האדם ששואל אותך את השאלה הזאת ולא מצליחה להיזכר בשמך. את יודעת מי את אבל באותה נשימה שכחת את השם. פתאום באמצע היום את שומעת חזרה את השעון שעל הקיר ואת רעש המכונית שבחוץ, את גם חוזרת להרגיש את הדם בגפיים, פשוט חוזרת לעצמך- לנוכחות, להווה. אבל אין לך מושג איפה היית עד לאותו רגע- הכל מחוק, כמו דירה שעמדה ריקה לחלוטין והרגע נכנסת אליה אחרי טיסה מחו"ל. זהו יכולה להיות יממה שלא זכורה לך וזו יכולה להיות רק שעה.. אצלי דיסוציאציה מגיעה כשיש סטרס כל כך כבד שאני לא יכולה לשאת. כאילו נלחץ כפתור בשבילי ואני מפסיקה להרגיש את כל הרגשות- אדישות מוחלטת למצב שלי, למי שמסביבי ובכלל לעולם. כאילו לא אכפת לי כלום, אין לי שום רצון, לא מרגישה את הצרכים הפיזיים שלי כמו רעב, ללכת לשירותים אני מתפקסת על איזה חפץ בחדר או על הקיר ויכולה לבהות בו שעות. לפעמים אני אפילו הוזה כתמים סגולים על הקיר וזה עובר בסוף הניתוק. היה ניתוק אחד שבו הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי לרגע פנים אחרות, או את הסביבה שבה עברתי את הטראומה הראשונה שלי הניתוק אצלי מתבטא בדרך כלל בנשימה כבדה, לחץ בחזה ובבולמוס אכילה. זה יכול להתחיל ממגע פשוט כמו חיבוק או משיח על רגשות. מתמודדים נותנים כלים להתמודדות עם ניתוק - אחד הדברים שנותנים לדיסוציאציה מרחב פעולה נינוח אלו רגשות האשם. ככל שאנו יותר כועסות על עצמנו ומאשימות את עצמנו הניתוק יארך יותר זמן. אני מציעה לא להילחם בו! אל תנסו לצאת ממנו בכוח, אל תנסו לברוח. תגידו- אוקיי, אני נכנסת לניתוק, לא נורא, אני סולחת לעצמי ונותנת מקום לכאב ולעצב. נתראה בקצה השני. מנסיון אישי זה מקצר את זמן הניתוק פלאים ובמקום 3 ימים זה יתקצר לחצי יום להסכים להתמסר לחפש קרקע- להישכב על הרצפה להכנס למקלחת טבע אם יש לי כוח להיאחז בעוגנים- עבודה, ילדים, מנטרות, תזכורות. מוזיקה יש פעמים שאני מבינה שהיה ניתוק רק אחרי וכל אלה לא ממש עוזרים אבל בפעמים שאני מרגישה איך לאט לאט המוח מתנתק מהסביבה אני לא נלחמת, להפך-אני מתמסרת, אני מבינה שהמוח שלי חושב שיש כרגע סכנה. אני מסבירה לעצמי שאין. אני מסתכלת סביבי כדי לוודא שאני אכן לא בסכנה ואז אומרת לעצמי- הנה את רואה הכל בסדר אני אוהבת לשנן את צמד המילים "כאן ועכשיו" אני אוהבת להגיד את המילים האלה לעצמי שוב ושוב כאן ועכשיו כאן ועכשיו. זה הרבה פעמים מעצים אותי, בשנייה אני מייד מתמלאת בכוחות רק מצמד המילים כאן ועכשיו ברגע שאני מזהה יציאה מתוך הנוכחות שלי בהווה אני מתחילה לומר בקול רם 10 פריטים שמסביבי שמתחילים באות מסוימת, או את כל הפריטים שסביבי בצבע מסוים. זה מרכז את המוח לדברים הנוכחיים והמקרקעים במציאות ומסיט אותו מגל החרדה. נשימה- לשאוף אוויר פנימה בספירה של 4 להשאיר את האוויר בפנים בספירה של 7 ולהוציא את האוויר החוצה בספירה של 8. לחזור על התהליך 4 פעמים. לשכב על רצפה קרה לשים כפות רגליים יחפות על רצפה קרה שמיכה כבדה להחזיק קרח להחזיק כדור עם קוצים מים -לשתות, לשטוף פנים, לשים יד בתוך מים, להתקלח ללכת בחוץ לנקות לבשל להסתכל מסביב ולחפש 3 דברים שלא שמתי לב אליהם קודם במרחק. אפשר ללעוס מסטיק או סוכריה- כשהמוח מבין שאנחנו במצב של אכילה ולעיסה הוא מבין שאין סכנה קרקוע- אפשר לעשות בכמה דרכים- אפשר ללחוץ את כפות הרגליים כלפי הקרקע לכמה שניות ולשחר, אפשר לכסות עם יד אחת את היד השנייה, אפשר לעסות את כפות הידיים, את הרגליים ואת שאר הגוף, אפשר לתופף עם היד על הגוף אפשר לעשות את תרגיל הפרפר -ששתי הידיים מונחות על הכתפיים בהצלבה וכל פעם יד אחת מתעופפת על הכתף קנאביס להתבונן לאחור לזמן הניתוק ולאמר בקול מה עשיתי בשעות שלפני הניתוק. לחשוב מה יכלו להיות הטריגרים שגרמו לניתוק (כמו שמיעת חדשות או זמן מסוים במהלך השנה שידוע כזמן מציף או זיכרון בטראומה, ריח מסוים, אפילו שיחה עם חברה (ניתוח הניתוק- כמה זמן הוא נמשך...- אנחנו מלמדים את המוח שלנו איך לזהות ניתוקים ואיך למצוא עזרים כדי לצאת מהם. המרה של מחשבות ואמונות שליליות לזמן הווה, לדוגמה- במקום לומר- אני לעולם אשאר ככה לא יוצלח, אני כזאת גרועה אפשר לומר- החודש הזה היה לי קשה, ולא הצלחתי לעשות מה שרציתי אבל בהמשך אצליח... הרעיון מאחורי זה- ביטויים נצחיים ואבסולוטיים מייצרים חרדה במוח שלנו. ברגע שהמוח מרגיש חרדה הוא בורח לניתוק. ברגע שמפחיתים מעוצמת החרדה על המוח ומצמצמים את הקושי להווה בלבד וללא ציונים כמו במבחן, הוא פחות בחרדה תמידית ופחות בורח לניתוקים בניתוקים אין תרופת פלא ואין קסם מעכשיו לעכשיו אלא הליך למידה איטי ועיקש עלינו להחזיר למוח שלנו את היכולת להתמודד

למה אנשים שנפגעו חולמים או מפנטזים שהם חוזרים אל הפוגע/ים ונמצאים איתו/איתם בטוב? תופעה נפוצה אצל אנשים שנפגעו מאנשים אחרים היא חלומות כאלו שמהם מתעוררים עם כמיהה ותשוקה שזו הייתה המציאות האמיתית שלהם- חלומות בהם הנפגע יושב עם הפוגע, אוכל איתו, צוחק איתו, מנהל איתו שיחות, מבלה איתו, אפילו מתחבק/מתנשק איתו, כאילו שום דבר רע לא ארע מעולם😮 למה זה קורה?? ההסבר הוא שהמוח שלנו לא יכול להכיל את כל הרוע שעברנו. המוח האנושי לא מסוגל להכיל את העוולה, הפגיעה בגוף ובנפש ואת חוסר הצדק, ולכן הוא מנסה לתקן את הסיפור. אם אנחנו לא יכולים לחזור אל הפוגע עצמו ולתקן במציאות (כי לרוב זה בלתי אפשרי ולא ניתן לתיקון) אז זה יקרה לנו מתוך שינה דרך חלומות שבאים מתוך תת המודע. זה יקרה לנו ברגעים של הרפיה של הגוף והנפש דרך פנטזיות. לעולם קיים הצורך הזה- לתקן את הסיפור, לספר אותו מחדש כך שיקבל צורה אנושית והגיונית, לספר סיפור חדש שהפעם ייטיב איתנו ושהמוח שלנו יוכל להכיל ולהשלים איתו.

נטייה לאובדנות/מחשבות אובדניות נחשבות לאחד מהסימפטומים הפוסט טראומטיים. מחשבות אובדניות, או רצון למות, הם תגובה טבעית במצבים של ייאוש וחוסר תקווה עקב סכנה מתמשכת בעבר או בהווה אובדנות מתרחשת במצבים שבהם אנשים- מרגישים חוסר תקווה, ייאוש, חוויה של אין מוצא חשים שהם על סף שגעון מאבדים אמונה- בריפוי, בעצמם, בבני אדם חווים כאב בלתי נסבל, פיזי או נפשי נלחמים מלחמת חורמה בחלקים/תחושות שנמצאים בתוכם אצל מתמודדי טראומות מורכבות, שנחשפו למצבי אלימות ופגיעות פיזיות בילדות, תחושת האובדנות בבגרות משחזרת חוויות ואירועים מהעבר, חוויות בהם המתמודדים נפגעו ולא היתה להם דרך להפסיק או לעצור את הכאב. חשוב לדעת שיש פער גדול בין מחשבות אובדניות לבין נטייה ממשית להתאבדות. הרוב הגדול של האנשים לעולם לא יוציאו לפועל את המחשבות שלהם. במקרים רבים האדם ירגיש שהוא רוצה למות, אבל בתוך תוכו הוא לא באמת רוצה למות, אלא הוא רוצה להרוג או להמית את החלק הסובל בתוכו, את החלק הפגוע, את החלק שכואב, החלק שמרגיש בושה ואשמה. כשאין הכרה בחלק הכואב והפצוע זה משפיע על כל תחומי החיים ולכן יש תחושה או מחשבה של רצון למות. לעתים תחושת אובדנות באה כדי להזיז אותנו מהמקום. התחושה באה להוציא אותנו מ"איזור הנוחות" ולחפש פתרונות יצירתיים למצב. דיכאון ואובדנות מסמנים לנו שאנחנו עושים משהו לא נכון (לפעמים אנחנו לא עושים כלום, וזה גם לא נכון) הדיכאון והאובדנות הם הזמנה לתזוזה. לזוז מהמקום, למצוא פתרונות. אז מה עושים? מתפייסים עם עצמכם. נותנים הכרה ומקום לכל החלקים שבכם, שולחים אליהם חמלה (ובעיקר אל החלקים הפצועים). כשתלמדו לקבל ולחמול אותם במקום לרצות להמית אותם, רמת האובדנות תרד פלאים. לומדים להרחיב את השיח הפנימי שלכם עם עצמכם, לומדים לזהות את הקולות הפנימיים שגורמים לכם להרגשה לא טובה, ומתחילים להחליף אותם בשיח פנימי מעצים ומיטיב. כשעולות מחשבות אובדניות דברו אל עצמכם. תנהלו שיח עם המוח שלכם. תסבירו לעצמכם שמה שקורה לכם עכשיו נובע מרגש מאוד עמוק שמבקש ביטוי. או אולי כאב- פיסי או נפשי, שהמוח שלכם בסך הכל מבקש להפסיק אותו. תזכירו לעצמכם שאתם בהווה, ויש לכם עוד דרכי פעולה חוץ מלוותר על החיים. כשאתם מודעים לסיבות בגינן המחשבות האובדניות מגיעות אתם יכולים לבחור להשקיט אותן בדרך יעילה יותר כמו: פעילות גופנית, דמיון מודרך, נשימות, ריקוד,תנועה, יציאה לטבע, מוסיקה ,חיבור לבעלי חיים, טיפוח גינה, שיתוף ואפילו תרומה לקהילה